שנת 2009 כבר סיימה את השליש השני של כהונתה. עוד מעט יבואו החגים, אחריהם ינחת כאן הסתיו, וכהרף עין תסתיים עוד שנה ושנת 2010 תיכתב על לוחות השנה, היומנים הדיגיטליים ופנקסי הצ'קים.
לא שיש בה דבר מיוחד ב- 2010. היא אמנם שנה עגולה, ולאלה יש לנו חיבה יתירה, אבל זו גם השנה שבה ילידי 1945 בכל העולם יגיעו לגיל 65 ויהפכו על פי ההגדרה המקובלת ל"קשישים".
ב - 1945 הסתיימה כזכור מלחמת העולם השנייה. שש שנים של הרג, טבח וסבל בל ישוער שירדו על העולם, באו סוף סוף אל קיצן.
העולם הנאור נשם לרווחה והפגין זאת ברמת ילודה שלא היה לה תקדים. כמות היילודים, בעיקר בארצות הברית של אמריקה, שברה את כל השיאים שהיו מוכרים מזה שנים. לא באקראי כונתה התופעה "בייבי בום" כדי לסמל 'התפוצצות של תינוקות'.
בכל פעם שילידי ה'בייבי בום' הגיעו לפרק חדש בחייהם, הם "הציפו" את אמריקה. כך היה בהגיעם ללמוד בבית הספר העממי, בבואם לבתי הספר התיכוניים, באכלוסם את הקולג'ים והאוניברסיטאות, בחיפושיהם אחר מקורות תעסוקה ופרנסה, ברכישת בתים, בצבירת רכוש ונכסים, בהשקעות וכיוצא בזה דוגמאות שליוו את חייהם.
עכשיו הם נוגעים בשערי הגיל המבוגר ועתידים לשנות את פניה של ארצם ושל העולם המערבי כולו. הם יהיו רבים יותר מכל מחזור גילאים שקדם להם,
הם יהיו בריאים יותר בשל אורח חייהם המוקפד, הם יהיו עשירים יותר עקב העלייה המתמדת ברמת החיים, הם יהיו מפונקים יותר, שוחרי חיים
ובילויים, מבקשי הנאות ורודפי הרפתקאות. הם יהיו מוטרדים פחות ממה שישאירו לצאצאיהם בהציבם את איכות חייהם שלהם במקום גבוה יותר בסדר עדיפויותיהם.
בכך יקבעו סופית את אופיו של פלח השוק שבו מצויים כל בני הגיל המבוגר, ויציבו אתגר של ממש לפיתוח היצירתי, לתעשייה, לשיווק, לבנקאות, לתרבות הפנאי והבילויים, לרפואה הגרנטולוגית, לדיור החליפי, לעובדי הקהילה.
"הקשיש המקובל והמוכר" יפנה את מקומו ל"קשיש הצעיר" והעולם ייאלץ להיערך בהתאם. כל הסטיגמות הידועות על אודות חייו ואורחותיו של מי חצה את גיל ה- 65 ייעלמו כלא היו ויישארו כזיכרון היסטורי.
מדוע?
דומה שמבלי דעת אנו עומדים בפני שינוי ערכים טוטאלי במכלול המושגים הקשורים לגיל המבוגר.
צאו וחישבו: מיהו בעצם "מבוגר" בימינו? מתי ראוי לקרוא לו כך? האם על פי גילו הביולוגי? אולי על פי המרץ והאנרגיה השופעים ממנו? שמא מהירות הליכתו? נמרצות דיבורו? עירנות מחשבתו? חריפות תגובותיו? אם כך, יתכן ונרחיק את הגדרת "המבוגר" עד למעמקי שנות ה - 70 או סף שנות ה - 80 של האדם.
הרי החלקת העור, העלמת הקמטים, צביעת השיער, וכיוצא באלה סממני גיל חיצוניים כבר היו לנורמה ואיש אינו רואה בהם דבר יוצא דופן או מוזר.
גם רמת החיים המתבטאת במקום המגורים, טיב הרכב, היקף הבילויים, העזרים המודרניים (מחשב נישא, מחשב כף יד, טלפון נייד, נווטן - GPS ועוד) הפכו להיות חלק ממנו.
הוא מתקשר עם סביבתו במונחים ובעגה המדוברת גם בפי בני השלושים והארבעים, ולעיתים אפילו בזו של בני העשרה.
אם כך מתי מתחיל האדם להיות באמת "מבוגר" או "קשיש"? וממתי הוא כבר "זקן" חס וחלילה? האם פושטים ביטויים אלה, סוף סוף, את מחלצות הלעג והלגלוג שלהם והופכים למשהו שמביע הערכה וכבוד? האם הגיעה תקופה של מבוכה ובלבול בקונספציות שלנו לגבי הגדרת התקופות בחיי אנוש?
באיזה אמות מידה נשתמש מכאן ולהבא כדי להגדיר את "קו הגבול" שבו עוברים בני האדם למצב של "קשישות"? האם קרב הרגע שבו המוני הפוקדים את "הגיל המבוגר" יחלו לגחך על הצעירים מהם בגלל האופן שבו הם נתפסים בעיניהם?
יתכן ויגידו בליבם "ישתעשעו הנערים לפנינו" ואנו נחיה את חיינו המבוגרים כרצוננו: בהנאה, בתענוג, ביצירה, בפעילות מגוונת, בטיולים אקזוטיים, בבריאות סבירה, בלימודים, ונדביק את כל מה שהחמצנו או ויתרנו עליו במהלך חיינו עד כה.
אני חושב על הדימוי שבו, כמו בעלי החיים המשילים מעליהם את הנשל, יצאו בני הדור המבוגר מהבועה החברתית והסטיגמטית שבהן עטפה אותן החברה, יפרצו את המסגרות הכולאות אותם, ויגיעו אל מחוזות החופש של הלבוש, ההתנהגות, ההתבטאות, הבילויים, קשרי המשפחה ועוד.
או אז נחוש את השפעות "הצונאמי" של "הסניור בום" ונחזה בלידתו של "דור המבוגרים החדש והעדכני".
נחכה ונראה.
בעל תואר שני במינהל עסקים ובחינוך. עוסק במתן ייעוץ אסטרטגי ושיווקי.
בעל התמחות מיוחדת בשיווק ובתפעול דיור מוגן,ובסוגיות איכות החיים בגיל הזהב.
מרצה באוניברסיטת תל אביב ובמכללה האקדמית נתניה.
מפרסם בקביעות מאמרים, שירים, פליטונים וסיפורים.
מחבר הרומן "מריונטות".
בעל התמחות מיוחדת בשיווק ובתפעול דיור מוגן,ובסוגיות איכות החיים בגיל הזהב.
מרצה באוניברסיטת תל אביב ובמכללה האקדמית נתניה.
מפרסם בקביעות מאמרים, שירים, פליטונים וסיפורים.
מחבר הרומן "מריונטות".
